מועדוני החשפנות בישראל: המאבק והצפי לעתיד

בספטמבר 2020, כחודשיים לאחר כניסתו לתוקף של חוק איסור צריכת הזנות, מסרה עיריית תל אביב הודעה דרמטית: מועדוני החשפנות הקיימים ייסגרו, והמועדונים החדשים, אם יבקשו להיפתח, לא יקבלו רישיון. תל אביב הייתה העיר האחרונה בארץ, שבה פעלו מועדוני חשפנות חוקיים. לכן, משמעות ההודעה הזו הייתה כביכול חיסול מועדוני החשפנות במדינה. בשנת 2021 הפכה העירייה את ההחלטה ואפשרה פתיחה מחודשת של מועדון אחד, שנדו. השינוי הזה ממחיש את נקודת התרפה של המאבק בתעשיית המין, כשהדבר מגיע למועדונים.

 

בישראל אין ומעולם לא היה חוק, האוסר על מועדוני החשפנות ככאלה. חוק כזה קיים, נכון להיום, במדינה אחת בלבד: איסלנד. מכאן, שכל המאבק בענף החשפנות נוהל כאן בדרכים עקיפות. עידית שמש הראל, אבוליציוניסטית וותיקה, נזכרת: "בשנות ה – 2000 המוקדמות, המועדונים בתל אביב ובחיפה שגשגו. ברוריה זלצמן מעיריית תל אביב יזמה דיון בנושא מיגור הסחר בנשים. אף אחד עוד לא דיבר אז על זנות וחשפנות, אבל פנינו לאלחנן משי,

מנהל האגף לרישוי עסקים בעירייה, כדי שיפסיק להעניק רישיונות למועדונים. הוא סירב. המועדונים היו רשומים כמועדוני קברט, ופעלו ברישיון. 'אם את רוצה, לכי תשני את החוק', אמר משי. קראתו לו ללכת לשם ולראות מה קורה בהם, והוא השיב: כמובן שהייתי, וגם הבאתי לשם את בני'".

 

מאוחר יותר, שלחה עידית שמש הראל כתבה מכתבים לראש העיר תל אביב רון חולדאי ולמקבלי החלטות אחרים מטעם ה"תודעה", מלכ"ר העוסק בהסברה נגד תעשיית המין. היא סיפרה, שבמסגרת מועדוני החשפנות פועלים חדרים אחוריים המציעים שירותי זנות לכל דבר. גם ריקוד הלפ דאנס הוא זנות לכל דבר, הסבירה. "לא הסתמכתי על שמועות, הייתי שם. נכנסתי למועדון עם חברה, שילמנו 80 שקלים וקיבלנו משקה חינם. ראינו את הכל: גברים שנוגעים בנשים בכל מקום, חדרים אחוריים. הצצתי באחד החדרים, הייתה בו מיטה וגלגל טישו ענק.  אלה היו זמני פריחה, המועדונים היו במיינסטרים ונורמטיביים".

 

מאמצע שנות ה – 2010 התקדם המאבק הכללי בתעשיית המין, וגם מעמד המועדונים החל להתערער. בשנת 2015, יצאה עירייה גדולה אחרת, חיפה, למאבק במועדוני החשפנות. ראש העיר חיפה יונה יהב לא חיכה לשינוי החוק; הוא שכר חוקרים פרטיים והצליח לספק למשטרה עדויות לכך, שהמועדונים הציעו שירותי זנות. כתוצאה מכך, מועדוני החשפנות בחיפה נסגרו אחרי שלא קיבלו רישיון[1]. האקטיביסטיות מתל אביב הבינו, שיש לכן כלים להיאבק במועדונים, ולא צריך לחכות לחוק ספציפי.

 

בשנת 2016, עקב עדויות הנשים שעבדו במועדוני חשפנות, בוצעו פשיטות של משטרה על המועדונים באזור תל אביב. השוטרים גילו את ה"חדרים הפרטיים", ובעלי המועדונים נדרשו לסגור אותם. אחרי ניסיונות אחדים לרמות את הרשויות ולהסוות את החדרים, הם נסגרו לצמיתות בשנת 2017. באותה שנה, השופטת מיכל אגמון גונן נתנה פסק דין תקדימי: היא אסרה על מועדוני החשפנות באזור רמת גן, בטענה ש"מדובר בפרקטיקות של ביזוי החפצת נשים ופגיעה בכבודן כבנות אנוש, שהדין כולו פועל למיגורן [...] ההחפצה ככלל, ובמופעי חשפנות לצורך גירוי מיני בפרט, נובעת מהצגת האישה כפאסיבית, הנענית תמיד למין פי על דרישה, וייחוס אופי מיני לעצם ההחפצה של נשים. הגברים הבאים לצפות בחשפנות לצורך גירוי מיני, עושים זאת לצרכיהם המיניים שלהם, הם מתייחסים לנשים במקום ככלי להשגת מטרה שהיא חיצונית לאותן נשים, כנטולות קיום ומשמעות אנושיים כשלעצמן. הם אינם רואים בהן מטרה בפני עצמה ואינם דואגים לטובתן ולאושרן. במופעים אלו יש זיהוי בין חפצון נשים לבין גירוי מיני". השופטת אגמון גונן הוסיפה כי "קיימת טענה כי הנשים המופיעות אינן חשות מושפלות ואולי אף להיפך, בחרו בכך מרצונן החופשי. על כך יש להשיב כי כאשר התנהגויות מסוימות אינן נחוות כמשפילות, אך הן פוגעות בכבוד האדם, יש לאסור אותן כפוגעות בערכיה הבסיסיים של החברה. היינו, ניתן לקבוע כי פעילות או התנהגות מסוימת מחפיצה נשים ופוגעת בכבודן, גם אם הן עצמן אינן רואות זאת כך[2]".

 

בשנת 2019, פרקליט המדינה שי ניצן פרסם הנחיה רשמית, כי צריכת לאפ דאנס במועדון חשפנות ייחשב לצריכת זנות. הוא סייג, כי  צפייה בריקוד של אישה במועדון ללא מגע לא ייחשב לזנות או לעבירה פלילית כלשהי, אך מגע פיזי בין לקוח לבין חשפנית יוגדר כזנות. עוד צוין בהנחיה, כי ניתן יהיה להעמיד לדין בעלי מועדון או מפעיליו בגין סרסרות למעשי זנות, החזקת או השכרת מקום לשם זנות. עם זאת, החשפניות או עובדים זוטרים לא יעמדו לדין[3]. המועדונים המשיכו להיאבק על קיומים. בעלי המועדונים בתל אביב, העיר האחרונה שאפשרה להם לפעול באופן חוקי, הבטיחו כי כל סוג של ריקוד, לרבות ה"פרטי", יתקיים ללא מגע. אחרי ההבטחה, חודשו רישיונות העסק למועדוני החשפנות על ידי עיריית תל אביב לאחרונה.  אף על פי כן, בפברואר 2020 מועדוני החשפנות נסגרו באופן בלתי צפוי[4]. בדרך כלל, החלטה מהסוג הזה ניתנת לתקופה של שלושים ימים, שאחריהם היו צפויים המועדונים להיפתח שוב. עם זאת, בשל התפרצות מגפת הקורונה,

 

אחרי הצלחת הקמפיין, שהוביל לצמצום משמעותי בהיקף הסחר בנשים מ – 2006 ואילך, החליטו הפעילות והפוליטיקאיות לא לעצור כאן, ולהמשיך להיאבק למען איסור על צריכת הזנות. חוק איסור על צריכת הזנות נחקק לראשונה בשבדיה ב – 1999. בשנת 2008 הניחה על שולחן הכנסת השבע עשרה חברת הכנסת זהבה גלאון הצעת חוק המבקשת להפליל צרכנים של שירותי זנות. כעבור עשור, החוק עבר בגרסה מעט יותר מצומצמת. במהלך אותו עשור, נעשו ניסיונות אחרים, פחות שנויים במחלוקת, להגביל את תעשיית המין. בין החוקים שנחקקו בתקופה זו היו: חוק חסימת מספר טלפון לשם מניעת ביצוע עבירות, המאפשר לחסום מספרי טלפון של מקומות זנות (2018), וגם חוק חסימת אתרי אינטרנט (2017), המאפשר להסיר מהרשת אתרי אינטרנט המשמשים לפשיעה, לרבות הסרסרות.

 

החקיקה המגבילה את פעילות מועדוני חשפנות ככאלה מעולם לא נחקקה בישראל, וגם לא נעשה ניסיון לקדמה. לכן, כאשר המועדונים בצפון הארץ נסגרו ב – 2015, זה היה בגלל פעילות ללא רישיון. ב – 2016 החל מאבק אינטנסיבי נגד מועדוני החשפנות גם באזור המרכז. תחילה, התרכז המאבק ב"חדרים האחוריים", בהם ניתנו שירותי זנות על ידי החשפניות. הציבור, המשטרה וארגוני הנשים ידעו על החדרים מזה זמן רב, וגם בתקשורת עלה הנושא פעמים רבות ב – 2016 ניתנה הוראה לסגור את החדרים, ורישיונות העסק של מועדוני החשפנות הותנו בכך שלא יוצעו במקומות שירותי מין בתשלום.

 

בשנת 2017, פסקה השופטת מיכל אגמון גונן בפסק דין תקדימי, כי יש לסגור מועדוני חשפנות בעיר רמת גן הסמוכה לתל אביב, מכיוון שתוכנית בניין עיר למתחם מאפשרת להפעיל בו מועדוני בידור, אך מופעי חשפנות אינם נחשבים "בידור" מכיוון שכרוכים בהם "ביזוי, החפצת נשים ופגיעה בכבודן"[5]. בשנת 2019 קבע פרקליט המדינה שי ניצן, כי ריקודים מיניים (לאפ-דאנס) במועדוני חשפנות ייחשבו לזנות. בעלי המועדונים בתל אביב, המעוז האחרון של עסקי החשפנות, התחייבו שכל סוג של ריקוד, לרבות ה"פרטי", יתבצע ללא מגע[6].

 

נכון למועד כתיבתו של המאמר (מאי 2021), מועדוני החשפנות בתל אביב, למעט שנדו, הנם סגורים. באשר לעתיד, קיימת אי וודאות רבה.  לעיריית תל אביב שבשטחה פועלים המועדונים אין עדיין מדיניות מגובשת נגדם וכאמור, אין גם חוק שאוסר על הפעלתם.  הון רב של בעלי מועדוני החשפנות מונח על כף המאזניים, וברור שהם לא יוותרו בקלות. עם זאת, לארגוני המאבק בזנות יש סיבה להיות אופטימיים. כיום, אנחנו מצוידות בחקיקה ענפה נגד תעשיית המין, בתמיכה של אנשי תקשורת ופוליטיקאים, בצו של פרקליט המדינה לשעבר, בגיבוי גורף בתוך הקהילה הפמיניסטית וגיבוי חלקי בקרב הציבור הרחב.

 

בעלי מועדוני החשפנות פשעו שוב ושוב: כשפעלו תחת הרישיון של "מועדון קברט", כשהבטיחו לסגור "חדרים פרטיים" וכשנאסר עליהם לספק שירותי "לאפ דאנס". האם מגיע להם צ'אנס נוסף? גם אם לא מתנגדים לחשפנות כפרקטיקה, לאנשים האלה מגיע כלא, ולא רישיון. נקווה רק שבבוא היום, יסגור המחוקק הישראלי את מועדוני החשפנות, כדי שלא נהיה תלויות לנצח בעמדתן הנאורה של העיריות.

 

[1] https://haipo.co.il/item/31899

[2] https://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.4389611

[3] https://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.7083803

[4] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001317991

[5] https://megafon-news.co.il/asys/archives/273496

[6] https://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.7083803

כתבה: לובה פיין