יחסים משפחתיים וזנות

# זנות והזנחה בילדות

״לאף אחד לא היה אכפת ממני אף פעם, הייתי ילדה של אף אחד״ (מתוך עדות של שורדת זנות)

לא מעט נשים שהגיעו אלינו סבלו מהזנחה הורית בילדותן. הזנחה בניגוד להתעללות איננה אקט אקטיבי (כמו אלימות או שימוש מיני בילד) הזנחה היא אדישות, התעלמות, פאסיביות והעדר הגנה על ילד.

להזנחה הגדרות רבות ושונות תרבותית בין מדיניות (החוקים המגדירים הזנחה שונים ממדינה למדינה) ובגלל שהיא פחות ניכרת לעין, טוענים החוקרים שתחום ״ ההזנחה הוזנח״ ושנים רבות לא נתנו עליה את הדעת מעצם היותה ״מתחת לרדאר״.

לרוב היא מחולקת ל 5 קטגוריות:

״הזנחה טיפולית״ (אי יכולת לספק צרכים בסיסיים כגון אוכל)

״הזנחה סביבתית״ (סביבת מגורים מסוכנת),

״הזנחה חינוכית״ (העדר דאגה להתפתחותו השכלית של הילד ולהשכלתו),

״הזנחה רפואית״ (העדר טיפול בריאותי), ״הזנחה פיקוחית״ (מצב בו הורה מפקיר את הילד או חושף אותו לגורמים העלולים להתעלל בו פיסית או מינית, לפצוע אותו וכו׳).

להזנחה פנים וצורות רבות, ואיננה מתקיימת בחלל ריק. יש חוקרים הטוענים שתוצאותיה לא פחות חמורות מהתעללות אקטיבית.

חלק מהסיבות לכניסה למעגל הזנות כקטינות קשורות בכך שילדות שהוזנחו זוכות לתשומת לב מסרסורים וזנאים, ל״חום ואהבה״ , תשומת לב ומחמאות שלא קיבלו קודם.

מחקר מטא אנליטי מ 2018 של מולדר ועמיתיו מצא כי הזנחה של ״העדר פיקוח״ היא הנפוצה ביותר למעלה 72% מדיווחי ההזנחה עסקו בכך.

# זנות וזוגיות לאחר שיקום

שורדות רבות משתפות אותנו בקושי לקיים מערכות יחסים זוגיות בריאות לאחר שיקום מחיים בזנות.

הדבר דורש התאמצות מיוחדת משני הצדדים. מהשורדת נדרש להיות מסוגלת לתת אמון רגשי בבן הזוג, לסמוך עליו ולהתמסר מבלי להיות מופעלת מטריגרים. ומבן הזוג - להכיל, להבין את הקושי וללכת בקצב של בת הזוג.

מאחר וזנות היא טראומה מינית מתמשכת, הרי שהנזקים שלה משליכים לחיי הזוגיות ויש צורך באומץ ובאורך רוח כדי לצלוח את האתגרים.

בדרכה היפה כותבת לנו שורדת צעירה על הזוגיות שלה:

״הבטן שלי דלקתית,

הלב שלי מוגלתי,

ואתה כאן לידי, כל הזמן נוגע

ואני צורחת

ואתה לא מבין

כשהיד שלך נוגעת באש

אתה יכול שלא לכאוב? שלא לצרוח מכאב?

את לא נורמלית

הוזה

הזויה

חסרת שליטה

אתה לא מבין, נכון?

הכל דלקתי

אתה נוגע קצת

והבטן שורפת

החזה שלי בוער

ואני נלחמת - לא להיות שוב המובסת

הגרון כהרגלו משיב לי מלחמה

הופך להיות צר וחונק

ניסית פעם לעצור את הנשימה?

אני כן, אבל לא מבחירה

האוויר נגמר

כל איבר שורף וסוגר עליי

עד שהגוף מביס את שרידי ההיגיון

הקול דוהר מהגרון החוצה

הדמעות שוטפות את כל הכאב שאי פעם נברא בתוכי.

ואתה על הספה

בוהה

בבהלה

אני מבינה -

גם אני נבהלתי בפעם הראשונה״

# זנות ופגיעות מיניות בילדות מאימהות

יש נושא שאיננו מדובר, משותק וחסוי מתחת לפני השטח, כמו כל הפגיעות המיניות.

חוקרות מסויימות מקשרות בין פגיעות מיניות בילדות של אבות בבנותיהן לזנות, עדות לכך ניתן למצוא במספרים העצומים של נשים נפגעות גילוי עריות בזנות.

אך ישנה פגיעה מינית שגם היא עלולה להוביל לזנות - פגיעה של אימהות בבנותיהן.

פגיעות אלו פחות מוכרות, פחות מזוהות ופחות מדוברות, אך הן אינן נדירות כפי שנהוג לחשוב.

פגיעות של אימהות בבנות מתרחשות לעיתים תחת מסווה של טיפול ודאגה פיסית

(לדוגמא, אם הרוחצת את ילדתה).

אם בשל סיבות הומופוביות ואם בשל המיתוס שכל האימהות בעולם מיטיבות ואוהבות, הנושא לא מדובר ולא מטופל מספיק והציבור אינו מודע לו.

אך ככל הפגיעות גם הוא מוביל לטראומה קשה שלעיתים מגולמת בבגרות בזנות, בדיוק כמו בפגיעה מגברים.

# מה מרגישות ילדות של נשים בזנות שנמסרו לאימוץ או גדלו באומנה?

חלק 1

לפנינו עדות עצובה של אישה מרשימה המשתפת אותנו ברגשותיה. 

״האישה שילדה אותי הייתה זונה. כותבת ומוחקת, מתקנת: הייתה במעגל הזנות. יושבת וכותבת בקפה באזור תעשיה בעיר בשרון, מרחק לא גדול מבית החולים שבו ילדה אותי (רוצה לכתוב "מרכז רפואי" וצוחקת בלב: פחחח רפואי. איך אפשר לרפא נפש וגוף כל כך פצועים?

מלצר מגיש לי בחיוך "בוקר כל היום", חביתה וסלט חגיגי עם טחינה ולחם דגנים, ואני מחניקה דמעות בגרון, מי יודע אם אי פעם זכתה לארוחה חמה, אם בכלל היה לה ביטחון תזונתי אי פעם בחייה.

היקום ממשיך להתגרות בי ומאתגר את הדמעות שכבר קשה להן ממש כשמתנגן ברקע: Home Again של Michael Kiwanuka . מעניין אם היה יום אחד בחייה שהרגישה בו בית. שקבלה בו אהבה טובה וטהורה, אהבת חינם שאינה תלויה בדבר, יום שבו חיבקו אותה בלי להכאיב או לגעת באיברים שהם רק שלה, אם שאלו לשלומה, אם הייתה לה מיטה חמה, אוכל מנחם וזיכרון אחד שעושה שמח בלב.

תמיד ידעתי שאני מאומצת. רק בפעם השניה שבה פתחתי את תיק האימוץ קבלתי אישור מלא לכך שהאישה שילדה אותי הייתה חלק ממעגל הזנות. אגב, גם אז (כשאני כבר אישה בת 29, 11 שנים אחרי הפעם הראשונה שהייתי שם) זה עדיין לא נאמר מפורשות. כי גם פקידת השירות למען הילד שהכירה אותה, לטענתה, לא מסוגלת להגיד מילה כזאת. זונה זה שוליים, זה רחוק מאיתנו, זו היא, זה לא אנחנו.

הטוויסט שקרה לאחרונה הוא התגלית שהסכמתי להרגיש פתאום עכשיו: זו לא רק היא שהייתה חלק ממעגל הזנות, זו גם אני שנולדתי כתוצאה מאלימות קשה ואונס. זה תקשורת בין דורית שעברה ועוברת אליי בעל כורחי, ובעל כורחה בגלל גבר או מיליון שהרגישו בעלים. שטבחו ורמסו והרסו ושברו ורצחו כל כך הרבה נפשות. כמויות של עוולות שממשיכות לקרות ואולי לא יחדלו לעולם.

ועכשיו טלפון מהמוסך: "הרכב מוכן, עבר את הטסט. את יכולה לבוא לקחת אותו". אני שמחה שזה היה מהיר, פחות משעתיים שבהם הספקתי כל כך הרבה. מנתקת ותוהה אם היה לה אי פעם חופש תנועה, אם הייתה יכולה להגיע בכוחות עצמה ממקום למקום, או שהייתה תמיד חייבת את אישורו של גבר-מפלצת שקבע מתי ולאן תלך.

מצאתי לפני שבועיים בערך את הספר "רחוק מהעץ – הורים וילדים והחיפוש אחר זהות", של אנדרו סולומון. אני קוראת בו בשקיקה וביגון בו זמנית, מוצאת מילים של מחקר שבאותה עת שנותנות ידיעה שמחזקת ביטחון, גם מטלטלות ומרסקות את נפשי שכל כך כמהה לדעת עוד ועוד ועוד. והמחשבה על כמויות העוולות שקורות בעולם הזה לא נותנת מנוח. אפילו המחשבה על זה שהיא כבר מתה ולא מרגישה כלום והסבל שלה פסק- לא מרגיעה, כי מי יודע מה גרם למותה וכמה סבלה ברגעיה האחרונים. היה בכלל מי שיקבור אותה בכבוד? שייתן לה נשיקה אחרונה על המצח שניה אחרי שנשמה את נשימתה האחרונה? שיגיד מילים אחרונות לפני הפרידה הסופית? שיבוא לטאטא את המצבה? מי בכלל דואג למצבה ראויה במקרים כאלה? לפעמים אני רוצה למות איתה רק לרגע אחד, להכנס בחזרה לרחם שלה ולבקש שהכל יפסק, שיפסיקו להכאיב לה, שינחו לה. אני רוצה שננוח יחד ושהכל יירגע שניה. רק לרגע אחד.

מבקשת חשבון, הדמעות כבר לא מצליחות להחזיק. סוגרת. אחזור בהמשך״.

חלק 2

בהמשך לפוסט הקודם אותו כתבה בתה של שורדת שנלקחה לאימוץ, להלן המשך תגובתה:

״מתחילה בלהגיד תודה. תודה על כל לייק, לב, אימוג'י בוכה או מחבק. תודה על כל תגובה ותגובה. קראתי הכל, ראיתי כל לייק. הרגשתי גם את חברות הקהילה שהן חברות שלי ומכרות בחיים שמחוץ לפייסבוק ולא הגיבו כדי לשמור על פרטיותי. ראיתי גם את מי שביקשה אישור להוציא את מה שכתבתי מחוץ לקבוצה ולהפיץ את זה לטובת יחסי ציבור והעלאת מודעות. חשבתי על זה הרבה, והחלטתי שאני צריכה את הזמן שלי לעשות את זה בדרך שלי. מבטיחה שהתיקון והריפוי יעשו, העולם ידע. האימא הביולוגית שלי הביאה אותי לעולם הזה כדי לעשות תיקון, וזה חזק ממני. בחלקו זה אפילו לא קשור אליי, אני רק הכלי, הצינור, להעביר את זה הלאה.

׳לא, אנ'לא מצאתי עוד את התשובות, רק מחפש בתוך הזכרונות שלי מקום [...]

לא, אנ'לא שכחתי מאין באתי ולאן אני הולך,

אם התרחקתי, זה כי חיפשתי מקום למענך׳ (מקום, חנן בן-ארי).

בוכה בכי של התפרקות בכל פעם כששומעת את חנן בן-ארי שר את זה. גם אם זה כמה פעמים באותו יום.

בעצם, אף פעם לא שכחתי אותה. גם כילדה כשעוד לא היה לי מושג מדוע נמסרתי לאימוץ, גם כשפתחתי את תיק האימוץ וגיליתי שברירי מידע. המחשבה על הסבל שסבלה, על החיים הבלתי אפשריים שהיו לה, לא מרפה. ופתאום, ברגעים ביום שאפסו כוחותיי, כשאני עצבנית, עייפה וחסרת מוטיבציה, אני חושבת ששווה לי לתת עוד מאמץ אחד קטן. בשבילה. כי גם אם אין לי כוח להכנס לאוטו ולנסוע לעבודה, או שקשה לי לשכנע את בני אהובי מחמדי לעשות משהו, אני עוצמת שניה עיניים וחושבת עליה. שאני עושה את זה בשבילה. כי לה לא היה חופש תנועה, בטח שלא אוטו. אני קמה בבוקר והולכת לעבודה, משאירה את הלב שלי רך ופתוח, הכסף שהרווחתי הוא רק שלי. אף אחד אף פעם לא ייקח לי אותו. הבן שלי הוא שלי. לתמיד. כל הזמן, לא משנה מה. אף אחד לא ייקח לי אותו. הוא ישן איתי, הוא מתעורר איתי, הוא אומר לי: אמא, אותך אני אוהב הכי הרבה מכל האנשים בעולם. בחיים אני לא אפסיק לאהוב אותך! תזכרי את זה עד סוף ימי חייך!". ככה הוא אומר לי. ויחד איתו יש לי עוד משפחה וחברים וחיים שלמים, שלה לא היו. אז החיים שלי תותים. בזכות ההורים שלי שחיכו כל כך הרבה שנים עד שקבלו אותי, ונתנו לי עולם ומלואו. אבל גם הרבה בזכותה.

וחוץ ממני היו עוד ילדים שילדה ונלקחו ממנה, בין אם על ידי הממסד ובין אם המוות לקח. והמחשבה על להיות אמא לכל כך הרבה ילדים שאינם איתה. המחשבה על זה שלא בטוח אם ידעה מי הם אבותיהם של כל אחד מהילדים. אבל מה זה משנה אם הם מפלצות בדמות אדם, אם הם התגלמות הרשע. המחשבה על הצעקות והאלימות, הבכי, הרעב שספגנו אחיי ואחיותיי הביולוגים ואני תוך כדי שאנחנו ברחם. אפילו עוד לפני שיצאנו לאוויר העולם ההזוי הזה. כל זה לא נותן מנוח. זה לא הגיוני, זה לא אנושי. זה לא יכול להיות!!!

בעמוד 539 בספר "רחוק מהעץ – הורים וילדים והחיפוש אחר זהות", של אנדרו סולומון, יש ציטוט של אישה שמתארת איך נציג הממסד יעץ לה לא לדווח על כך שהילד הוא בן-גזעי, ולא לדווח על השימוש שלה בסמים, כדי לא לצמצם מועדים פוטנציאליים לאימוץ. זה מטריף אותי כרעיון, ויותר מזה- כי זה אישי. זו אני. יש סבירות גבוהה שזה מה שקרה לאימא הביולוגית שלי איתי ועם ילדים אחרים שילדה. איך זה יכול להיות?? איך יכול להיות שמישהו, גבר, נציג הממסד, לוקח על עצמו אחריות על חיים של כל כך הרבה אנשים? איך יכול להיות שתינוק נולד בקריז ולא מטפלים בו כי זה לא דווח?

בעמוד 535 כתוב, שאימהות בעולם העתיק ובימי הביניים היו רשאיות להפקיר את ילדיהן שנולדו כתוצאה מאונס- למות. אולי זה קצת מרגיע שאחד מאיתנו מת. עדיף למות מהר ולהעלם מתופת כזו שנולדת אליה. אבל איך הוא מת? מישהו לא היה יכול לסבול בכי של ניובורן כשהוא אונס את האימא אז הוא הרג אותו? הוא מת מרעב וקור? מי בכלל קובר תינוק כזה? איך קוברים תינוק כזה? היא ידעה איפה הוא? אין לי מושג.

# האם נשים בזנות משחזרות מודל הורי רע לילדיהן?

רבות מהנשים בזנות גדלו כילדות אצל אימהות פוגעות במקרה הרע או לא מתפקדות וחסרות אונים במקרה הפחות נורא (ישנן גם אימהות מיטיבות, אך זה נדיר יותר).

לגדול בצילה של אם כזו לא מייצר מודל הורי מוצלח לבת שבגרה ואותות הקשר של השתיים והשפעתו מהדהדות בנשים לכל החיים.

עם זאת, אין זה אומר דבר וחצי דבר על ההורות של שורדת הזנות. נשים בזנות יכולות להיות אימהות נפלאות, מגוננות, מעניקות ואוהבות השואפות לתקן כל מה שחוו כילדות ולאפשר ילדות נורמלית ונעימה לילדיהן.

מנגד ישנן גם כאלו שישחזרו את ההורות שלהן : יזניחו ויתעללו.

אין לדעת ואין לצפות מראש כיצד תתפקד אישה כאם, וכל השערה כזו עושה עוול לנשים.

במילים אחרות: היותה של אישה בזנות, בת לאם פוגענית, איננה מהווה עדות חותכת לאמא שהיא בשום צורה.

*הפוסט נכתב בשיתוף ב׳, שורדת חברת קהילתנו.

# זנות ובדידות בחגים

וככה כתבה לנו השבוע שורדת:

"לא תהיה זונה בבית הזה" אמרה לי אמא שלי. אני לא עושה חגים אצל המשפחה. אפשר לומר מגיל 18 הלכתי אולי איזה ארבע פעמיים.

היום חייגתי לאמא שלי לדעת למה אני לא מוזמנת לחגים (לא שהתכוונתי ללכת.. אבל בכל זאת)

אמרה ״את לא יכולה להתערבב במשפחה, יש ילדים בבית ואחים שבנו משפחות, זה לא בריא לאף אחד להתקרב אליך. את לא יכולה להתערבב שאת במצבך״.

כל עוד אני בזנות כנראה אני מדבקת במשהו. אמרתי לה שאולי חום ומשפחה היה יכול להיות מניע להוציא אותי מסמים וזנות, אמרתי את זה כדי לגעת בה. הבדידות של החגים מגיעה מההרגשה הזאת שנותנים לי.. כאילו אני מצורעת״

פסח בכלל, וליל הסדר בפרט, מסמל בשביל רבות ורבים מאיתנו אווירה של חגיגיות, משפחה, ארוחות חג ואחווה.

יחד עם זאת, קיימות בקרבנו נשים רבות שתקופה זו הינה לא חג ובטח לא שמחה. עבור נשים אלו, חגים בכלל, וחג הפסח בפרט מהווים תקופה המסמלת עצב, כאב, בדידות, ניכור ואובדן.

שורדות זנות רבות נמצאות בניתוק ממשפחתן- בין אם ביוזמתן ובין אם ביוזמת המשפחה. עבורן המשפחה היא לא המקום הבטוח, האוהב והמוגן, אלא המקום שיותר מכל פגע בהן, הפקיר ובגד. ייתכן ונורא מכך הוא שלא די בהוויה של הימצאות ללא משפחה בעולם, רבות מהמשפחות הנ"ל גם מתנכרות לנזק שהן עצמן גרמו לו, מכחישות את הפגיעה ומאשימות את השורדות כי הן אלו הפגומות, החולות והבעייתיות.

כך, על השורדות מוטל מסע כפול- גם ההתמודדות עם עצם היעדר המשפחה בתקופה שכולה משפחתיות וחג, זאת לצד הידיעה כי באותן שעות של ערב החג, בהן יהיו לבדן, בעוד רוב העם חג סביב שולחן החג- גם משפחתן תסוב סביב שולחן החג- תהנה, תחגוג ותאכל מאכלי חג, ובעיקר תתנהל כאילו הכל כשורה- זאת מבלי לחשוב עליהן כלל- כאילו דבר לא קרה.

לאור זאת, עבור שורדות רבות הימים שלפני פסח מהווים את אחת התקופות המורכבות והקשות בשנה- כשליל הסדר הוא השיא של כך.

דעו שאנחנו אתכן במחשבותינו

*הפוסט נכתב בשיתוף ״שלגיה״, שורדת חברת קהילתנו.