שיקום

זנות ושיקום ״אמיתי״

 האם סיום לימודים מתקדמים ומציאת עבודה בשוק החופשי משמעם שיקום ופתיחת דרך חדשה בחיים?

אחת הטעויות הנפוצות החוזרת שוב ושוב הינה ההנחה כי באם מישהי סיימה לימודים אקדמיים/ מקצועיים ומצאה עבודה בתחום לימודיה, אזי היא החליטה לבצע "שינוי" ועמדה בהחלטתה בהצלחה.

נראה כי הסיבה לאמונה זו נובעת מתוך תפיסה חברתית שגויה כי זנות היא עניין של קושי כלכלי בלבד, ועל כן- הדרך לצאת מזנות היא לאמץ אורך חיים ״נורמטיבי״- כמו עבודה הגונה ולימודים מתקדמים.

למעשה, לא מעט נשים, בשל מנגנוני הדיסוציאציה שאימצו עוד בילדותן, ואפשרו להן לתפקד לצד מציאות של התעללות והזנחה- גם בבגרותן מסוגלות, לפחות לתקופות מסוימות בחייהן, לחיות חיים כפולים.

כלומר, חיים הכוללים הימצאות בעולם הזנות לצד ניהול חיים נורמטיביים של לימודים מתקדמים או עבודה.

חשוב לנו להבהיר כי גם אם אישה יצאה מעולם הזנות, והצליחה חרף כלל הקשיים להשתלב באקדמיה או בעבודה שנחשבת מכובדת- גם אז הדבר אינו בהכרח מעיד על שיקום.

גם לאחר יציאה בפועל מעולם הזנות, הקשיים הנפשיים עמן נשים נאלצות להתמודד הינן עמוקים ורחבים- וגם אז, המון פעמים מה שמאפשר את התפקוד הינם מנגנוני הניתוק- המאפשרים להציג תפקוד מופתי גם כשהעולם הרגשי מפורק.

אין בדברינו לשלול מי שלומדת או עובדת כחלק משינוי עמוק וכחלק מתהליך שיקום משמעותי, אך כן ברצוננו להדגיש כי זנות היא פגיעה באמון , בקשר בין אדם לסובבים אותו.

על כן שיקום (שיקום ולא שינוי!) אמיתי, כזה שמייצר שינוי שאינו למראית עין, חייב לכלול הרבה יותר מ״שיקום תעסוקתי״ או סיוע כלכלי- אלא הליך רגשי מעמיק ומלווה חיים- אשר יסייע לבנות את העצמי מהריסות העבר, וכמו גם יסייע לנסות לשקם את האמון בעולם.

* הפוסט נכתב בשיתוף ״שלגיה״ שורדת חברת קהילתנו.

זנות ועזרה 

בין אם הנכן נמצאות פרק זמן קצר בקבוצה, ובין אם כבר שנים, בוודאי קראתן פוסטים שונים- של עדויות מגוף ראשון או פוסטים לבקשות עזרה. מפוסטים אלו פעמים רבות משתקפת המצוקה החריפה, הקונקרטית והרגשית, בה מצויות שורדות פעמים רבות.

לאור הקושי הרגשי שפוסטים אלו מעוררים בקוראות, פעמים רבות האינסטינקט הוא הרצון להיחלץ לטובת האישה, לא לעמוד מנגד ולהוציאה ממעגל הזנות.

יחד עם זאת, יש לזכור כי קבלת סיוע הינו עניין מורכב. ניתן להניח כי רבות מכן יוכלו להבין את המורכבות הכלולה בקבלת עזרה, ואולי אף להזדהות עמה- אך עבור נשים בזנות, קבלת עזרה הינה פעמים רבות קשה בהרבה ביחס לאוכלוסייה הכללית. קושי זה נובע משום שרבות מהנשים בזנות איבדו אמון בסיסי- הן בבני אדם, והן ביכולת לאפשר לעצמן, או אף לדמיין, עתיד אחר. רבות מהן לא מכירות מציאות בה מישהי יכולה להיות שם בשבילן מבלי לבקש דבר בתמורה, ובשל האמון הפגוע ביחס בעולם- הינן מתקשות לקבל מחשבה זו.

לכן אנו בקהילה מקפידות ללכת ״בקצב שלהן״. כלומר, משתדלות לא ללחוץ, כאשר המסר המרכזי אותו אנו מעבירות הוא ״אנחנו כאן. כשתרצי- אם תרצי, נדע לחבר למי שצריך כדי לצאת מהעולם הזה״.

חלק מהן לא מעוניינות בשיקום- בשלב ספציפי או בכלל. חוסר היענות זו משאירה אותנו לרוב מתוסכלות וחסרות אונים. אולם, בד בבד אנו גם מבינות עד כמה המסע הזה קשה, ארוך ומפרך. לכן, אנו תמיד ממשיכות לתת יד וללכת עם כל אחת בקצב שלה.

נתינת היד הזו, היא פעמים רבות זו שמוכיחה מה שלרוב כבר ניתן אף להעז לחלום- שיש מקום בעולם של קבלה לא מותנית בדבר, של בית ושל גב- שכל עוד האישה תרצה, היא לא עוד לבד בעולם.

מעניין הוא שלעיתים דווקא עצם הנתינה עצמה, ללא כל דרישה, היא זו שמשיבה- ולו במעט- את היכולת להאמין במה שלעולם לא היה קיים או נגיש בעולמן. גיבוש יכולת זו, על אף שאינה מטרה מוצהרת של העמותה, היא זו אשר פעמים רבות מאפשרת בהדרגה את פתיחת הדלת לחיים אחרים, לתקווה ולאמונה- בבני אדם, ובעולם בכלל.

* פוסט זה נכתב בשיתוף ״שלגיה״ שורדת חברת קהילתנו . תודה לך.

זנות ובני זוג בתהליכי שיקום

 הפעם נקדיש את הפוסט הזה לתפקידם של בני (או בנות) זוג בתהליך שיקום של שורדות זנות.

אנחנו יודעות שלא מעט שורדות מבקשות מבני הזוג להכנס לקבוצה הזו ולקרא פוסטים כדי להבין אותן טוב יותר. הפוסט הזה עבורכם (ן).

אנחנו לא מאמינות באגדת ה ״אביר על הסוס הלבן, זה שמציל אישה״ - למעשה אף אחד/ת לא יכול להציל אף אחד/ת בהקשר לזנות, אם האדם עצמו איננו רוצה, יכול ומסוגל לקבל עזרה.

יחד עם זאת, חשוב לנו לומר שתמיכה בבת הזוג מהווה מרכיב קריטי בהשתקמות של שורדת.

אז איך תומכים?

 להלן מספר עצות:

  1.  לא שופטים ולא מזכירים את העבר בזנות במונחי ״את בחרת״, ״את רצית״ - אלא: ״אלו היו נסיבות חייך, ניסת לעזור לעצמך באופן שבו יכלת וידעת, בכלים שהיו לך״

  2. לא מאיצים בבת הזוג: ״יאללה עבר, מה שהיה - היה״ לטראומה יש את הקצב שלה, לוקח זמן לעבד את העבר, להיות מסוגלת לעבד ולשתף.בכל הקשור למיניות - מבינים ומכבדים את המרחב, מכילים את הטריגרים ונזהרים ככל הניתן. תקשורת כנה היא המפתח: לעודד את בת הזוג לשתף מה מתאים ומה לא. כדאי לקבל יעוץ ספציפי מקצועי בנושא המורכב הזה.

  3. לא מתביישים בעברה של בת הזוג, אבל בהחלט לא מספרים את סיפורה ללא רשותה. אלו הם חייה והיא זאת שתחליט למי לספר, איך ומתי - והכל בשליטה שלה.להימנע מלחקור ולשאול, להעדיף לומר: ״אם תרצי כשתרצי אני אקשיב לך, אני כאן״.

 

אנו מעודדות אתכם להיות שותפים פעילים במסע של בנות הזוג שלכם.

 *הפוסט נכתב בשיתוף א׳ , שורדת חברת קהילתנו.

השנה הראשונה מחוץ לזנות

 תהליך שיקום מזנות דומה במהותו לגמילה מהתמכרות. כל הרגלי החיים משתנים: האנשים מסביב, סדר היום, השגרה משתנה. הכל.

״זה לא פשוט לשנות את החיים מקצה לקצה, מרגיש לפעמים שזה על גבול הבלתי אפשרי״ שיתפו אותנו שורדות .

לא מעט ״מעידות״ מתרחשות בעיקר כשיש ״דחפים״ פסיכולוגים לחזור לשם , טריגרים מסויימים שצפים ועולים או שישנו צורך כלכלי ששולח שוב לעולם הזה.

לשמחתנו ככל שהזמן עובר ללא זנות קל יותר להתגבר וזה הופך ממשימה שמרגישה ״כמעט בלתי אפשרית״

ל ״אפשרית״ .

מאחלות בהצלחה לכולן , שולחות חיבוק וכוחות במסע המורכב הזה. אתן לא לבד